eat    run    love

חיפוש

החיים שלה תותים


צילום: נתלי תמיר. היא מצלמת אותי מצלמת תותים

"זאתי? בטח, אני מכירה אותה מהפייסבוק, החיים שלה מושלמים וורודים עם המון נצנצים. החיים שלה באמת תותים..."

מוכר?

כמה פעמים אני נתקלת באנשים שלכאורה אני מכירה אותם מעולה מהרשת? אני יודעת מתי חגגו יומולדת, איפה ועם מי, מכירה את החברים הקרובים שלהם, איפה הם אוכלים ומה, איפה מבלים בארץ, מה דעתם הפוליטית וכמה פעמים הם היו בחו"ל בשנה החולפת.

ככה זה היום בעידן הרשתות החברתיות. חלקנו פעילים יותר, חלקנו פחות אבל כולנו מציצים. אולי לא מגיבים, לא בהכרח עושים לייק, אבל רובנו קוראים בשקיקה סיפורים וסטטוסים ומתעניינים בחיים של אחרים.

אני לא פה כדי להעביר על זה ביקורת צדקנית ומתחסדת. ממש לא.

אני לגמרי פעילה וחיה (גם) ברשת. יש לי פרופיל פעיל בפייסבוק ובאינסטגרם ואני בהחלט אחת מאלו שמזינות את הסקרנות והמציצנות של האחרים.

אני משתפת במה עובר עלי ומה אני עושה, מתי אני אוכלת ומה, איזה ספורט אני עושה ועם מי, לאיזה הופעות אני הולכת, הצגות, סרטים, ואני לא עוצרת גם כשבוער לי בבטן ויש לי מה להגיד, כמו במקרה של אלכס גלעדי או ניסו שחם, רון חולדאי ואסף זמיר וחוטפת על זה הררי ביקורת, אינפרונדים וים לייקים במקביל.

כל מי שעוקב אחרי יודע עלי הרבה פרטים, כי אני בן אדם שקוף ואותנטי. אני משתפת כי אני מאמינה שיש בסיפור שלי הרבה עוצמה ויכולת התמודדות עם מצבים לא פשוטים שא_נשים עוברים בחיים ואם מישהו קורא אותי ומקבל פה כוח או השראה או רעיון או סתם מצב רוח טוב אז יאללה... עשיתי משהו טוב ואפילו בלי להתאמץ.

המון פעמים אמא שלי מעירה לי בעדינות ומזכירה לי שיש "עין רעה" שם בחוץ (באמת יש?) , חברות לפעמים שואלות אותי "בשביל מה את מעלה" ואני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שככה אני אוהבת.

טוב לי באמת שלי ובדרך שבחרתי.


שום דבר לא משתווה ללראות את השמש עולה תוך כדי ריצה

השבוע נחתתי סופית מהביקור העוצמתי שלי באמריקה (אפשר לקרוא כאן על היום הראשון, על ההרצאה שהעברתי שם ועל ההרצאה של טוני רובינס) . הג'טלג חלף והדבר היחיד שנשאר לי מהנסיעה זו דלקת בעין שמאל. כמו שאתם יודעים (כי אתם כבר מכירים אותי) אני מאד מאמינה בחיבור בין גוף לנפש. דלקת בעין מסמלת עבורי משהו שקשה לי וכואב לי לראות. לא מאמינה בטיפות או במשחות ואני יודעת שהדרך היחידה שהדלקת והכאב יעברו זה רק אם אעיז לראות את זה בלי לפחד מהפחד.

אז השבוע די לקחתי לי פסק זמן ועסקתי בהתבוננות פנימית על מקומות בחיים שלי שהרבה זמן לא העזתי להסתכל להם בלבן של העיניים. העזתי להתבונן על מערכות היחסים שלי עם הקרובים אלי ביותר, הילדים שלי והבנזוג שלי. זה דורש הרבה אומץ להעיז להסתכל ולראות, כי תמיד כשמסתכלים, גם במקומות ובמערכות היחסים המטופחות ביותר, יש מה לעשות ולשנות. כשמעזים ומסתכלים רואים פתאום איפה יש מלא אבק ואיפה נוצרה שחיקה או חלודה, מה כבר לא עובד ודורש החלפה של חלק, איפה צריך לתקן תיבול, להוסיף מים או להחליף את הסיר.


אז אני שם כרגע. מתבוננת בלי לפחד מהכאב. רואה ומשנה, מסדרת, מתקנת, מחדשת.


לפעמים אפור הוא אחד מחמישים הגוונים של הורוד שלי

במקביל לזה שאני מאפשרת לעצמי להיות, לשקוע, לשהות, להתמסר לקושי, אני גם בוחרת לשמור על הדברים שעושים לי טוב ביום יום, כמו לרוץ בים, עבודה, מוזיקה , אנשים טובים וכל מה שמשמח אותי.

התחלתי לעשות אימוני קרוספיט כי בגילי אני חייבת גם לחזק שרירים ואי אפשר רק לרוץ.

הייתי השבוע עם רן הבן שלי שלומד תיאטרון ב"ספיד לוין" שזו הצגה מדהימה בקאמרי.

הייתי עם אביעד אתמול בשוק ברמלה ואכלנו את הפריקסה של חיים בשוק, הסנדוויץ המרוקאי הכי טעים ever, ששווה לעמוד בשבילו בתור והקלוריות לא נספרות מרוב שהוא ראוי.

שמתי לק אפור אצל יוליה הקוסמטיקאית שלי וכמו שאמרנו בהתחלה, זאתי... החיים שלה תותים.


הפעם אסיים בהמלצה - צפו בסרטון הזה.

209 צפיות
  • YouTube Social  Icon
  • עידית תמיר בפייסבוק

טלפון: 054-5251718

אימייל: diti.tamir@gmail.com