eat    run    love

חיפוש

היום השני בניו יורק





"תסכמי בחמש דקות את מי את ומה את עושה, תכיני את זה בפורמט הרצאת טד ובואי לניו יורק לספר את זה לקבוצת נשים ישראליות שאני מביאה מכל העולם לסמינר של טוני רובינס". זה בערך היה מה שאורלי כרמון אמרה לי לעשות לפני חודשיים בערך, בשיחת וואצאפ טרנאס-אטלנטית. 

כשאמרתי לה כן, חשבתי שזה בגלל שאני תמיד אומרת כן וזורמת, אבל אתמול בכנס הנשים שאורלי הענקית הזו הרימה עם שלל המאה ושישים סנטימטר שהיא, ראיתי שזה לא רק אני. כל העולם אומר לאשה הזאת כן, כי אין אפשרות אחרת. 


לקראת השעה 12 התקבצו להן נשים גדולות מכל קצוות העולם - מטורונטו, ניו יורק, ספרד, אמסטרדם, דרום קרוליינה, קרית שמונה, גדרה, חדרה, רמת גן, יהוד וחיפה. כל אחת עם הסיפור והעוצמה שלה.

זה תמיד מתחיל בזה שנשים מציגות את עצמן רשמית, "היי קוראים לי שירה או חגית או נאוה או רונית"  ואחרי דקה ורבע של שיחת נשים את מגלה איזה סיפור וחבילה כל אחת מהן מחזיקה בתוכה.

כולן הגיעו לבושות ב'דרס קוד' של 'ביזנס קז'ואל' כמו שאורלי ביקשה. אלגנטיות ויפות על עקבים, עם פן, מאופרות, מתוכשטות ובמיטב בגדי המעצבים. גם אני הייתי אתמול חגיגית במיוחד עם החולצה הורודה שלי מזארה והתכשיט עם התליון של הבית, ששיר, הבת שלי, צרפה לי פעם בסדנת תכשיטים שעשתה בהודו. לא עשיתי פן כי אני אף פעם לא עושה, לא התאפרתי כי אני לא ובכל זאת הרגשתי הכי חגיגית וגאה לעמוד מולן ולספר להן את הדרך שלי. לשתף אותן בשמונה דקות (קצת גלשתי מהפורמט) איך יצאתי מהלופ הזה אחרי שלושים שנה של דיאטות ושלושים שנה של אכילה ריגשית. איך הצלחתי להתגבר על הבור הזה בבטן, לרפא את עצמי ולמצוא את התרופה שנמצאת פה בשפע ובלי מירשם רופא, ולהעביר את הריפוי הזה הלאה כי זה הייעוד שלי בחיים.



זה תמיד מרגש אותי לעמוד מול קהל ולהיחשף מולו ואתמול הייתי בהתרגשות שיא של כל הזמנים. אולי כי זה היה בחו"ל, אולי כי היתה איזה בעיה עם המחשב ודקה לפני שעליתי אורלי סיננה לעברי בשקט "את לא באמת חייבת את המצגת, נכון?"  אולי גם כי הסוללה של המדונה נגמרה ועמדתי שם בלי שום הגברה לקול שלי ופשוט הייתי מי שאני, הכי טבעית, הכי נקיה, הכי פשוטה.

התרגשתי לעמוד אתמול מולן ולספר את הסיפור שלי אבל ריגש אותי יותר כשראיתי שוב בעיניים המקשיבות, כמה הסיפור שלי הוא גם הסיפור של כולן. כמה כולנו מתמודדות עם הצורך האינסופי הזה באהבה ומבלבלות את עצמנו, לפעמים במשך חיים שלמים, עם כמויות לא הגיוניות של פחות מדי או יותר מדי אוכל, משולב בשיפוטיות, ביקורתיות וחוסר שביעות רצון מהגוף שלנו בפרט ומעצמנו בכלל.

כשירדתי מהבמה חילקתי לכל אחת מהבנות פה חיבוק ושקית אורגנזה ורודה, עם צדפים שאספתי מהים שלי בבית וכרטיס עם השורה שכתבה לאה גולדברג: "פשוטים החיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב...".

אם הצלחתי לגעת במישהי ולגרום לה לחשוב ולהרגיש אחרת לגבי עצמה, אז אני את שלי עשיתי.



 

268 צפיות
  • YouTube Social  Icon
  • עידית תמיר בפייסבוק

טלפון: 054-5251718

אימייל: diti.tamir@gmail.com